קידות והכרת תודה
אחת התמונות הראשונות שעולות בראש כשמדברים על קראטה היא של שני אנשים שקדים אחד לשני. ובאמת, עניין הטקסיות והקידות הוא נדבך משמעותי בתרבות היפנית, וספציפית בתרבות אומנויות הלחימה.
אחד הערכים החשובים בתרבות היפנית הוא כבוד הדדי והתחשבות בסובבים אותך. זה ערך שלומדים אותו באופן מעשי כבר בגן, והוא מחלחל לכל אספקט בחיי היומיום של החברה היפנית.
הנושא של הקידות הוא סממן מובהק של תרבות זו. קדים כשנכנסים לדוג'ו (המועדון), קידה בתחילת ובסוף האימון לחזית הדוג'ו, לתמונות של מורי העבר, אל הסנסיי ואחד אל השני. בתחילה ובסיום של כל אימון עם שותפים קדים גם להם.
המטרה של טקס זה הוא להראות כבוד – למקום בו אתה מתאמן, למייסדי השיטה, לסנסיי ולמורים שלו, לשותפים שלך בדרך הקראטה, ולא פחות חשוב – לעצמך.
יותר מהכל, הטקס בא מתוך תחושת הערכה. לא פעם הטקס יכול להיות זה שיוצר את ההערכה - מהחוץ פנימה – טקסיות שמסמלת הערכה מובילה להערכה אמיתית. באותו אופן שכאשר מחייכים, גם אם באופן מכאני או מאולץ, ההרגשה נעשית יותר טובה באמת. תנסו את זה.. עכשיו :)
חייכתם? הוספנו ביחד עוד קצת טוב לעולם.
יש אנשים שהטקס של הקידות, בעיקר אלו הנעשות בישיבה, יוצר התנגשות עם אמונתם הדתית.
לטעמי, קונטקסט הוא הנקודה המרכזית – המטרה של הטקסים האלו הוא הפגנת הערכה הדדית, כך שאין בעיה מובנית בהם לפי דעתי.
עם זאת, במועדונים באוקינאווה (וביפן) בהחלט יכולים להיות אלמנטים בעלי אספקט דתי-פולחני, בהם מודים למאסטרים שנפטרו, או אלים מסויימים.
למי שרוצה להתעמק בנושא – אני מציע מאוד לקרוא את המאמר הקצר של הרב ד"ר יצחק ליפשיץ שעוסק בנושאי דת ואימון באומנויות לחימה.
עוד על הנושא של קידות והכרת תודה אפשר למצוא בפרק על הנושא בפודקאסט שלנו "לא צריך ווקס".